קשה לי להעלות פוסטים באופן עקבי. וזה הרי רק הגיוני שפוסט שמדבר על ביקורת עצמית יתחיל ב״קשה לי״.
זה פשוט שתמיד יש משהו. תמיד יש לי תירוץ. יש תקופות שאני מעלה פוסט בשבוע ויש תקופות של פוסט בחודש…
בשני המצבים אני גוללת את הפיד איזה 8 פעמים ביום, בודקת מי העלתה מה, מי עושה מה, מחפשת מה הקולגות או החברות העצמאיות שלי עושות לפי הסטורי׳ז שלהן. מקנאה באלה שבאמת עושות ולא רק מסתכלות מה אחרות עושות וחולמות שגם להן יהיה דרייב פנימי כזה חזק.
זה גם השלב, כמובן, בו עולים בי קולות הביקורת העצמית, הכל כך מוכרים לי. המחשבות תוקפות אותי ורבות בתוך הראש שלי. באוטומט אני נכנעת להן, מוסיפה שמן למדורה, מדברת לעצמי במילים רעילות שבחיים לא הייתי מעזה לומר לחברה טובה ומרגישה איך לאט לאט אני נובלת בתוך עצמי בחסותן.
אם אני בחלק הטוב יותר של הסייקל החודשי שלי, אז שניה לפני שאני מוותרת, והולכת להשתבלל מול איזו סדרה בנטפליקס, אני נזכרת באחד התרגילים שלמדתי בטיפול- אני יושבת וכותבת את כל המחשבות האלה על דף.

פתאום, כשהן כתובות ככה מולי, הן כבר לא נראות לי קשורות אליי בכלל, רובן כמעט ולא הגיוניות. הכתיבה הזו על הדף מאפשרת לי לאוורר ולהוציא אותן החוצה ממני ולא לתת להן לגדול בתוכי בעזרת הדימיון.
אני נזכרת שאחת לכמה זמן, יש לי תקופה כזו, בלי הרבה פוסטים וזה ממש בסדר. זה לא הופך אותי למעצבת פחות טובה או צורפת פחות טובה (יש שיגידו שזה הופך אותי לבעלת עסק פחות טובה, אבל אני בוחרת לא להקשיב להםן ).

ניראות היא שוות ערך להצלחה?

לפני זמן מה נתקלתי בנאום של מיקיילה קול, יוצרת הסדרה ״להרוס אותך״, בטקס פרסי האמי. הרשתי לעצמי לתרגם אותו באופן חופשי מכיוון שהוא באמת מזקק את הרעיון שניסיתי להעביר פה למעלה: ״תכתבי את הסיפור שמפחיד אותך, שלא נוח לך איתו, שמערער אותך. בעולם שמשדל אותנו להציץ לתוך חייהם של אחריםות ומתוך ההשוואה להחליט ולהגדיר איך אנחנו מרגישות כלפי עצמנו, עולה בנו הצורך המתמיד להיות נראות, שכן, איכשהו נדמה שכיום ניראות היא שוות ערך להצלחה. אל תפחדי להיעלם מהמקום הזה, מהעולם הזה, מאיתנו, לזמן מה, ותראי מה צומח ומגיע אלייך מתוך השקט הזה״.