בלאגן גורם לי להיות עצבנית ואז אני לא מצליחה להתרכז. 
כמות הפעמים שאני מסדרת את הבית באחה״צ אחד – היא מטורפת.
אני בווסת, עם התכווציות בבטן – לוקחת את הדייסון ושואבת.
אני חוזרת מהפיזורים בבוקר, צריכה להתחיל יום עבודה, יש לי 3 שעות עבודה רצופות בסטודיו – אבל שניה, רק מסדרת את הכריות של הספה, כי איך אפשר להתחיל את היום כשהכריות מבולגנות ו״מעוכות״?
אני חוזרת מהאיסופים/הסעות/חוגים/חברימות עם הבנות, חם לי למות, מדליקה מזגן ויאללה לחלוץ סנדלים, לפרוק תיקים, הכל למקום.
הכנסנו בטעות לכלוך? אבל לפני שניה היה פה מסודר ונקי, מה, אשאיר את זה ככה?
יאללה איפה דייסי (הכינוי של הדייסון שלנו)? עכשיו אפשר לשבת.

בהתחלה חשבתי שכשאהיה אמא, זה יעבור או לפחות ישתפר, אבל 9.5 שנים ושלוש בנות לימדו אותי ש… פחות (ועוד התברכתי בבנות עם כישרון ״בילגון״ מיוחד). 
לפעמים זה גובה ממני מחיר, כי ה״לסדר״ מנצח בסדר העדיפויות את ה״מנוחה״ לדוגמא. 
יש תקופות שאני מרגישה שאני רודפת אחרי הסדר, שאני לא עומדת בקצב, אני נהיית עצבנית רק מלחשוב על לסדר.
אחד המשחקים האהובים פה בבית הוא פליימוביל. וואוו כמה שהן אוהבת לשחק בזה. לטובת מי שאין לה ילדימות שמשחקיםות בזה, אספר שזה משחק הכולל מלא מלא חלקים קטנים (וגדולים, אבל בעיקר קטנים), בובות, אביזרים, חיות וכד׳. אז לפעמים, כשהן מבקשות ממני להוריד פליימוביל שלא נמצא בהישג ידן אני מוצאת את עצמי ממציאה תירוצים למה אי אפשר, כי כל מה שעובר לי בראש זה שאחר כך צריך יהיה לסדר את זה.
זה גם בדיוק השלב שאני מתחילה להתבאס על עצמי. כשאני מגיעה לשלב שאני מונעת משהו שהן נהנות ממנו רק כי לי יהיה אח״כ קשה להתמודד עם הבלאגן.

אז איך בכל זאת אני שומרת על שפיות?

עם הזמן למדתי לנשום עמוק ולשחרר. זה ממש לא עובד תמיד, אבל יש ימים שאני מצליחה ״לחפף״. 
אני כן מתיישבת על הספה, גם אם הסלון מבולגן, אני מתחילה לעבוד בבוקר גם אם הכביסה לא מסודרת או שיש כלים בכיור. 
משתדלת להזכיר לעצמי שבתכלס, הבלאגן לא בורח לשום מקום, וזה שמבולגן, זה סימן שיש פה חיי משפחה שמחים ומהנים בדיוק כמו שחלמתי.