יש קטע כזה שככל שאני מתבגרת אני מבינה יותר דברים על עצמי, על יחסים, על העולם…
מין תובנות כאלה שנותנות תוקף לרגשות שלי. זה כמובן עניין של ניסיון חיים, חוויות, הצלחות וכישלונות.
וזה עוד יותר בולט בתקופות שאני בטיפול.

יש ימים שאני מרגישה בהם מוצפת. החדשות, הסיפורים, הכאב שמתערבב בשגרה – הכול נהיה כבד. לפעמים אני שואלת את עצמי איך אפשר להמשיך ככה, עם כל הדאגות והפחדים ברקע. ואז אני מזכירה לעצמי – זה בסדר לא להיות בסדר. זה טבעי להרגיש עצב, תסכול, חוסר ודאות.

אבל דווקא בתוך כל זה, אני מחפשת נקודות אור. לא בקטע של התעלמות מהמציאות, אלא מתוך ידיעה שבלי רגעים קטנים של שמחה, יהיה לנו קשה להחזיק מעמד. אני מוצאת אותם בשקט של הסטודיו, כשאני מתרכזת ביצירה. ברגעים הקטנים עם המשפחה – חיבוק של הילדות שלי, צחוק שמתגנב פתאום באמצע יום עמוס. באינטראקציות עם לקוחות, כשמישהי מספרת לי שהתכשיט שלי מזכיר לה רגע משמעותי בחיים.

אני לא אומרת שזה תמיד קל. לפעמים זה מאמץ מודע לבחור להסתכל על מה שטוב. אבל אני מאמינה שזה חשוב. שאם כל אחת מאיתנו תמצא לעצמה את הנקודות הקטנות של אור – בין אם זה קפה של בוקר, שיחה טובה, יצירה או רגע של שקט – נוכל לעבור את התקופות האלה עם קצת יותר חוסן.

כי בסוף, זה לא אומר שהכול מושלם. זה רק אומר שאנחנו בוחרות, פעם אחר פעם, לראות גם את היופי שבדרך.