כשאני יושבת לצרוף, אני מרגישה פתאום ״גדולה״. אני עושה משהו שלמדתי, שהתמקצעתי בו, משהו שאני אוהבת. תמיד ידעתי שאני רוצה לעסוק ביצירה, בעבודה עם הידיים, בליצור דברים חדשים. מאז שאני זוכרת את עצמי היתה חשובה לי האסתטיקה של הדברים, הסידור שלהם בחלל, הצבעוניות. זה נשמע לי מזה קלישאתי עכשיו כשאני כותבת את זה, אבל זו האמת.

כשלמדתי בשנקר, התנסתי בכל מיני סוגי חומרים וטכניקות עבודה וכך גם השתנה באופן תדיר סגנון התכשיטים שלי ואפילו טעמי האישי. בשלב מסוים, לקראת פרויקט הגמר, עלה בי החשש שלא אצליח לייצר אמון, שלא יצליחו לזהות את טביעת האצבע שלי, וניסיתי למצוא מכנה משותף שיאגד את הכל לכדי סגנון וקו.
כשניסיתי לא לברוח לכיוונים אחרים ולשמור על אחידות- זה לא עבד. מהר מאוד התחלתי להשתעמם. הרגשתי שחוסר התנועה מקבע אותי ולא מאפשר לי להתחדש ולייצר לעצמי עניין.

מאז ועד היום

חזרתי לפעול מהבטן, על פי מצב רוח וחוויות יומיומיות, והתחלתי להרגיש שמצליחה להיווצר הרמוניה כללית שפורשת בפניי בצורה דיי מדויקת מי אני.
גיליתי על עצמי שהאחידות שלי היא בחוסר אחידות. שהשינויים הללו יוצרים את השיח האישי שלי, והאמון נבנה מאליו בעזרת הרגש והאהבה שנכנסת לכל אובייקט ותכשיט. והטכניקה, היא רק טכניקה. היא עוד תשתנה, כנראה, פעמים רבות במהלך הדרך, אבל הסיפור שמאחורי, יוצר לי כמעט בלי לשים לב, את הסינרגיה שכל כך חיפשתי.