״קול חרישי לוחש תחינה לאלוהי המלחמה…״

מאז ה-7.10.23 הלב שלי שבור.
לקח כמעט חודש עד שהצלחתי לחזור ליצור. ממש לשבת ליד שולחן הצורפות ולעשות משהו מההתחלה ועד הסוף. בהתחלה זה היה בלי מוסיקה כמו שאני רגילה. בלי הפסקת קפה או לענות להודעות בוואטסאפ. נטו ריכוז ביצירה. ובמחשבות.
במחשבות על הבוקר של ה7.10 כשרק פקחתי עיניים ולא היה לי מושג מה אקרא עוד רגע בפלאפון, למחשבות על השעות הראשונות של ההלם והקושי להפסיק לצרוך חדשות אפילו שהיינו בחופשה משפחתית. לא ממש הצלחנו ליהנות יותר. 

המחשבות נדדו למשפחה בנחל עוז, לחברים שהיו בדיוק בצימר בקיבוץ בעוטף, למשפחה והחבריםות במרכז שהתעוררו לאזעקות… ומאז ועד עכשיו, לרגע הזה, לאמהות/אבות/סבים/סבתות/אחים ואחיות- משפחות שלמות שהיקירים והיקירות שלהםן בשבי.

93 ימים עברו ועדיין יש 136 חטופים וחטופות בעזה!

זה בלתי נתפס וכל כך מפחיד איך ברגע אחד הכל משתנה, כל מה שהכרת עד השניה הזו לא יחזור להיות שוב אותו הדבר. אז נכון שהפחד הקיומי שחוויתי בהתחלה קצת התפוגג ורוב הזמן אני מצליחה להתנהל עם חוסן, אבל תחושת האשמה ממשיכה לכרסם. המטפלת שלי קוראת לזה ״אשמת השורדים״. אני מרגישה שזה לא בסדר שאני יוצאת לסופר כשיש נשים בגיל שלי שנחטפו לעזה ולא רואות אור יום.
זה לא בסדר שאני מרגישה שקשה לי עם הבנות כי הן בדיוק רבות או משהו כזה, כשיש אמהות שהילדיםות שלהן נחטפו באכזריות לעזה באותה שבת שחורה, לאו דווקא יחד איתן. והאשמה שאני מרגישה גורמת לי להרגיש אשמה שאני בכלל מרגישה אותה.
לופ אינסופי שכזה.
כל מה שעובר לי בראש זה איך העולם ממשיך להתנהל בלי קודם כל להחזיר את כולםן הביתה???

אסור לנו לשכוח אותםן.
את הגברים, הנשים, הילדים והילדות שרחוקיםות מהבית, לבד, בתת תנאים, היום אנחנו כבר יודעות שהםן לא מקבליםות טיפול רפואי ראוי ותרופות. 

כשהצלחתי לחזור ליצור, הכנתי את השרשראות והצמידים האלה. אשמח מאוד שתזמינו אותם.
ניתן להזמין כאן.
חצי מההכנסות אני תורמת לקיבוץ נחל עוז, בו העברתי הרבה שבתות בילדותי, עם משפחתי, אצל דודים של אמא שלי.

בתקווה לימים שקטים ולחזרתם וחזרתן של כל החטופים והחטופות הביתה!